תכשיטים לחינה - "טקס החינה -אלף לילה ולילה"

חינה בהלכה או...כהלכה
הרב מרדכי אליהו כתב בספרו "דרכי טהרה" חלק ב' פרק טז דברים החוצצים: "צבע שאין בו ממשות אלא מראה בלבד, כגון חינה – אינו חוצץ." כמו כן כתב בחודש חשוון תשס"ז בעלון "קול צופייך" גיליון מספר 380 על חינה: "יש עדות שנוהגים לפני החתונה לשים "חינה" (צבע) על כפות הידיים של קרובי החתן או הכלה. ולדעת הרמב"ם צבע ה"חינה" אינו חוצץ לטבילה כי אין בו ממשות. והוא מוכיח זאת מהפרוכת של בית המקדש שהיו מטבילים אותה למרות שהייתה עשויה מחוטים הצבועים בארגמן ובתולעת שני וכו' - משמע שצבע שנספג ואין בו ממשות, אינו חוצץ."
הרב שמואל אליהו כתב תשובה על שאלה באתר כיפה באדר תשס"ב על החינה: "אומרים שמקור המנהג קשור באחד משני הדברים –בהכנה להינשא, שחכמינו אומרים שהיו נוהגים בזה שהאימא של החתן באה בשמו להזכירה על דבר החופה שתהיה בעוד שבעה ימים. המעשה הזה הוא המעשה הראשון שהכלה עושה לצורך החופה והיא גורמת התרגשות גדולה ויש לזה כמה ביטוים הלכתיים. עוד יש אומרים שכתוב בזוהר כי בשעת הטבילה גם כל השושבינות של הכלה מטהרות יחד עמה, אף על פי שהן לא כלות כמותה. כך מופיע בזוהר על הטבילה של מתן תורה וכך גם היום. ולכן בעת הטבילה הראשונה באות אתה עוד נשים ושמחות אתה והן נחשבות כשושבינות וטובלות אתה ומקבלות הארה בזכותה."
חִינָה (או חֶנָה) היא טקס הנהוג לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. הטקס אומץ גם על ידי חלק מיהודי עדות המזרח. בטקס מורחים חומר אדום-כתום, המופק מעלי הכופר לבן (Lawsonia inermis) בצורה עגולה על כפות ידי החתן והכלה כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע וכסימן למזל טוב.
במקור, נהגו לקיים את טקס החינה בערב שלפני החתונה, לאחר טבילתה של הכלה במקווה טהרה, אז היו הנשים מברכות אותה בברכת פוריות והתעברות. מנהג עתיק אחר היה, שטקס החינה הוא מעין אירוסין בין החתן והכלה. משפחת הכלה הייתה מזמינה את החתן ומשפחתו לבית הכלה, להיכרות וארוחה שמבשלת אם הכלה. בטקס החינה, שהיה גם טקס האירוסין, העניקו המשפחות לחתן ולכלה זהב ותכשיטים :טבעות משובצות אבני חן, צמידים אופייניים לעדה, שרשראות עם תליונים משובצים, וכמובן- טבעת אירוסין לכלה, ומאחלים זה לזה, מזל-טוב והצלחה, עושר ואושר, פריון ובריאות ועוד...
כיום נהוג לקיים את טקס החינה בשבוע שלפני ערב החתונה, והוא נערך בהשתתפות הכלה והחתן עם משפחות.
במסגרת טקס החינה (או חנה) לובשים החתן והכלה המיועדים בגדים צבעונים. בעבר היו נוהגים ללבוש בגדים משובצים בזהב שהיו עוברים בירושה במשפחה.
ישנן מספר וריאציות של טקס החינה, הוא משתנה מעדה לעדה, כך שכל עדה נוהגת לערוך טקס שייחודי רק לה. למשל, בחלק מהעדות נוהגת הכלה למשוך את שיערה בתערובת החינה, שמעניק לו גוון נחושת. יש עדות המשלבות את טקס החינה עם ההליכה למקווה של הכלה.
   
תערובת החינה, מסמלת שמירה מפני העין הרע, סגולה לפריון ואושר בחיי הנישואים. אם הכלה וחברותיה נוהגות למשוח את ידיהם של החתן והכלה בתערובת החינה בעת מריחת החינה. בתום הטקס, מגיע השלב שאף חגיגה יהודית לא הייתה שלמה בלעדיו, של הכיבוד והשתייה.
על פי המנהג המרוקאי, למשל, נהוג לחגוג את טקס החינה יום לפני החתונה, בנות המשפחה והחברות מלוות את הכלה למקווה בריקוד ובשירים מסורתיים (פיוטים) בעברית וערבית. במקווה מגישים עוגיות ושתייה לנשים. בשובה של הכלה מהטבילה במקווה, לרוב, לבית הוריה, כאשר הוריה אחראים לטקס. הערב כולו מלווה במוזיקה מרוקאית מקורית ובתלבושות אותנטיות גם לגברים וגם לנשים. בטקס עצמו הנשים לובשות תלבושות ושמלות (כפתן מרוקאי ,מבדים מבריקים ויקרים, הרקומים באלמנטים מזרחיים וברקמות מוזהבות ותכשיטים ואביזרים עשירים למיניהם, על ראשיהן כתרים או סרטי שיער תואמים. הגברים, אף הם לובשים כפתן וחובשים לראשיהם כובע בצבע ארגמן הנקרא תרבוש. הכלה לובשת את הלבוש המסורתי "השמלה הגדולה" - או כפי שקוראים לזה במרוקאית "קשוואה כבירה". הזוג מובל על ידי בני המשפחה בנשיאת נרות, למקום בו יערך הטקס המסורתי בו תמרח על כפות ידיהם חינה, כסגולה לאושר, חיים טובים וזוגיות טובה. הזוג יושב יחד, בלבוש המרוקאי המסורתי ואורחיהם משמחים אותם, מברכים, רוקדים ושרים. בשלב זה של הטקס, נהוג לתת מתנות יקרות , תכשיטים יקרים, שרשרת או צמידי זהב לכלה, ולחתן שעון יקר. זה נקרא טקס הענקת הזהב. טקס מרגש זה מלווה בשירה וריקודים באוהל החינה כאשר האורחים צופים מסביב, ומשמעותו: ברכה לחיי שפע ועושר אותו מסמל הזהב.
 
לעגילים לחצו כאן

לתליונים לחצו כאן